החלטה
1.לפני בקשת הנתבעים שכנגד (להלן:"המבקשים") לחייב את התובעת שכנגד (להלן: "המשיבה") בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיהם בסך שלא יפחת מ – 100,000 ש"ח, לפי הסמכות הקבועה בסעיף 353 א לחוק החברות, התשנ"ט – 1999 (להלן: "חוק החברות").
2.המבקשים טוענים בבקשה כי התביעה שכנגד היא תביעת סרק. כתב התביעה הוגש רק על מנת לשמש משקל נגד תביעת מבקשת 1 והינו חסר כל בסיס.
עוד נטען כי כפי שהמבקשת פירטה בבקשתה להטלת עיקול זמני על כספי ונכסי המשיבה, מצבה הכספי של המשיבה הינו בכי רע. המבקשים טוענים כי כפי שפורט בסעיף 60 לתצהירו של מבקש 2 שניתן בתמיכה לבקשה להטלת עיקול זמני, מנהלת המשיבה אמרה לו כי היא זקוקה לפחות לסך של 250,000 ₪ מהחשבון המשותף, אחרת תיאלץ לבטל המחאות שנתנה לספקים ושהגיע מועד פירעונן. כמו כן נמסר למבקש 2 כי המשיבה ביטלה המחאות שמסרה לארגמן מתכת בע"מ, שהגיע זמן פירעונן וביטלה המחאות שמסרה לחברת "סקטור פתרונות ריהוט מתקדמים" ולנגריית גור.
3.המשיבה מתנגדת לבקשה. המשיבה טוענת כי התביעה שכנגד הוגשה כתגובה לתביעה העיקרית שמהווה סירוב של המבקשת לערוך התחשבנות בהתאם להסכם בין הצדדים ובחירתה של המבקשת להקדים ולהגיש תביעת סרק על בסיס הסכם שבוטל בהסכמת הצדדים. התביעה והתביעה שכנגד עוסקות באותו נושא ובאותן נסיבות. לאור המעמד הדיוני המיוחד של תובע שכנגד אשר נגרר לאחר יריבו לביהמ"ש והגיב לכתב התביעה גם במסגרת תביעה שכנגד, אין לחייב את המשיבה בהפקדת ערובה וחל בעניין החריג הקובע כי "נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה".
עוד טוענת המשיבה כי אין עסקינן בתביעת סרק אלא בתביעה בעלת סיכויי הצלחה גבוהים.
המשיבה טוענת כי משלא מתקיימת החזקה הקבועה בסעיף 353 א לחוק החברות, חלה על המבקשת חובה להראות כי מצבה הכלכלי של המבקשת לא יוכל לאפשר לה לשאת בהוצאות אם תידחה תביעתה, בדומה לתשתית אותה על המגיש בקשה מכוח תקנה 519 לתקסד"א להניח. אין בפי המבקשים בדל ראייה למצב המשיבה, בוודאי שלא ראיות בהיקף הדרוש עפ"י תקנה 519 לתקסד"א.
4.בתשובה לתגובה מוסיפים המבקשים וטוענים כי בתי המשפט המחוזיים ובמיוחד בימ"ש זה, לא מצאו לנכון להחריג את עניינו של תובע שכנגד מתחולת סעיף 353א לחוק; המשיבה לא צירפה לתגובתה ו/או לתצהיר התומך בה בדל ראיה על חוסנה הכלכלי; לא זו בלבד שהמשיבה לא הרימה את הנטל להוכחת חוסנה הכלכלי אלא הסתירה מביהמ"ש במכוון את עובדת היותה בקשיים כספיים שאילצו אותה לסגור את הנגרייה שניהלה עשרות שנים ולבטל שיק שמסרה למבקשת 1, לא הראתה כל נימוק ממשי לראות במקרה דנן חריג לכלל – נהפוך הוא, נסיבות העניין מחייבות את חיובה של המשיבה בהפקדת ערובה אף לנוכח התנהלותה והניסיון להסתיר את מצבה הכלכלי הקשה.
5.לאחר עיון בטענות הצדדים הגעתי למסקנה ולפיה יש לחייב את המשיבה בהפקדת ערובה לטובת המבקשים מהנימוקים כדלקמן:
א.כפי שנכתב בהחלטתי מיום 11.6.13 לגבי הבקשה לחיוב בערובה שהוגשה במסגרת התביעה הראשית, סעיף 353 א לחוק החברות קובע:
"הוגשה לבית המשפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות הענין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין".
סעיף זה למעשה יוצר סמכות מקבילה לבית המשפט, להורות על חיוב תובע בהפקדת ערובה על פי תקנה 519 לתקסד"א, אולם סמכות זו לא תופעל באופן אוטומטי ואם סבר בית המשפט כי הנסיבות אינן מצדיקות ביצוע ההפקדה או שהחברה הוכיחה שיש באפשרותה לשאת בתשלום ההוצאות, הוא לא יחייבה בהפקדה.
ב.התובעת שכנגד הינה חברה בע"מ וכאשר מדובר בחברה בע"מ, בית משפט נוטה לחייב בהפקדת ערובה יותר מבמקרה של תובע, שהוא אדם פרטי.
ראה לעניין זה: רע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד מ"ד (1) 647, 652 וכן ברע"א 3274/92 סרוסי נ' י.ע.ף קידום מכירות בע"מ, פ"ד מ"ז (2) 192 וכן רע"א 5088/96 STOOMHAMEER AMSTERDAM N.Y. נ' שגב, פ"ד נ' (3) 473, 471.
מסעיף 353א לחוק החברות עולה כי קיימות שתי דרכים חלופיות, שבהתקיימן ביהמ"ש לא יורה על הפקדת ערובה. החלופה האחת היא אם החברה הוכיחה כי יהיה לאל ידה לשלם את הוצאות הנתבע, אם יזכה הוא בדין. החלופה השניה היא אם סבור ביהמ"ש כי נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה בהפקדת ערובה (ראה גם:רע"א 10905/07 נאות אואזיס מלונות בע"מ נ' זיסר (לא פורסם), 13.7.08) ; רע"א 10376/07 ל.נ. הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (לא פורסם) 11.2.09 (להלן:"פרשת ל.נ. הנדסה ממוחשבת בע"מ")).
ד.בפרשת ל.נ. הנדסה ממוחשבת בע"מ קבע כב' השופט מלצר בסעיף 13 לפסה"ד כדלקמן:
"מן האמור לעיל עד כה עולה כי על בית המשפט הבוחן בקשה להורות לתובע שהוא תאגיד להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבע, לשקול בראש ובראשונה את מצבה הכלכלי של החברה, בהתאם ללשון הסעיף. זהו שלב הבדיקה הראשון. ואולם בכך, לא נעצרת הבדיקה. משקבע בית המשפט כי החברה לא הראתה כי תוכל לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, על בית המשפט להמשיך ולבחון האם נסיבות העניין מצדיקות חיוב החברה בערובה, אם לאו (ראו:פרשת נאות אואזיס, שם בעמ' 4). זהו שלב הבדיקה השני.בהקשר זה יש להביא בחשבון, בין היתר:
(א) את הזכויות החוקתיות (הנוגדות) של הצדדים (ב) את ההנחה שחיוב החברה להפקיד ערובה במקרה כזה (בו לא הוכיחה שיש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע) מבטא את הכלל והפטור הוא חריג...
זאת ועוד - ...שאלת סיכויי ההליך (אותה נוהגים לבדוק בבקשה להפקדת ערבות מתובע לפי תקנה 519 לתקנות) גם היא יכולה להישקל על ידי בית המשפט במסגרת בחינתו את הנסיבות לסתור את ההנחה המצדיקה חיוב החברה בערובה...
עם זאת, ראוי להוסיף כאן שתי הערות: